1ובר פדא אמר יכול היה לומר לך: אף שיש כמה דרשות בפסוקים אלה, מכל מקום, ליכא חד מינהון דלאו לדרשא האם אין אחד מהם שאינו בא לדרשה? שהרי אין דרשות על כל מקום שנזכר בו לשון "נזיר" או "להזיר". אלא מדההוא מכיון שאותו מקום שנזכר "נזיר" אינו לדרשה אלא למניינא למנין, כולהו נמי למניינא כולם גם כן למנין נאמרו, מלבד הדרשה הנדרשת בהם, כל אחד לעניינו.2מכאן באים לדון בשיטותיהם של רב מתנא ובר פדא, ולברר את הדברים לפי המשנה והברייתות.תנן שנינו במשנתנו: סתם נזירות שלשים יום. בשלמא נניח לשיטת רב מתנא שלמדים ממה שנאמר "יהיה" שהוא מנין שלושים — ניחא נוח הדבר שאכן סתם נזירות שלושים יום, אלא לבר פדא קשיא קשה, שהרי לדעתו צריך שתהיה סתם נזירות רק עשרים ותשעה יום!3ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך בר פדא: איידי דאיכא מתוך שיש בנזירות יום תלתין שלושים שמגלח בו ומביא קרבנותיו, ואף באותו יום שלושים אסור הוא באיסורי נזירותו עד שיביא את קרבנותיו, משום הכי כך תנא שנה שלשים, אבל ימי איסור הנזירות בעיקרם אינם אלא עשרים ותשעה.4ושואלים עוד: תנן שנינו במשנה: מי שאמר "הריני נזיר" — מגלח יום שלשים ואחד. בשלמא נניח לשיטת רב מתנא ניחא נוח הדבר שצריך להשלים שלושים יום לנזירות ורק לאחר מכן מגלח, אלא לדעת בר פדא קשיא קשה מדוע לא יגלח ביום שלושים!5ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך בר פדא כמענה לשאלה: אימא סיפא אמור את סופה של משנה זו: אם גילח ליום שלשים — יצא, משמע שהנזירות עצמה היא רק בת עשרים ותשעה יום. אלא סיפא מסייעא ליה סופה של אותה משנה ודאי מסייע לו, רישא ראשה, תחילתה — נעשה כאומר "שלימין", שהרי אם אומר שהוא רוצה לנזור שלושים יום שלמים — הריהו מגלח ביום שלושים ואחד, ומשום כך אמרו חכמים שלכתחילה, אף בסתם, לא יגלח לפני שסיים שלושים יום.6ושואלים: ולרב מתנא קשיא סיפא קשה הסוף של המשנה האומר שאם גילח ביום שלושים יצא. והרי, לשיטתו, עדיין לא הסתיימו ימי הנזירות! ומשיבים: קסבר סבור הוא שמחשיבים אנו מקצת היום ככולו, ולכן אף שנזירות היא שלושים יום, כיון שכבר התחיל יום שלושים, הרי זה נחשב לו כאילו סיים שלושים יום, ומשום כך אם גילח בו ביום — יצא.7תנן שנינו במשנה: האומר "הריני נזיר שלשים יום", אם גילח יום שלשים — לא יצא, וקשה לבר פדא! ומשיבים: מכאן אין ראיה, שכן אפשר לומר כי מדובר באומר "שלושים יום שלימין", שאז בוודאי אינו יוצא בגילוח ביום שלושים.8ושואלים עוד: תנן שנינו במשנה: מי שנזר שתי נזירות — מגלח את הראשונה יום שלשים ואחד, והשניה ליום ששים ואחד. בשלמא נניח לשיטת רב מתנא — ניחא נוח הדבר, שנזירות ראשונה מגלח אחר שלושים יום שלימים — ביום שלושים ואחד, ונזירות שניה מתחילה בו ביום, ונמצא שמגלח ביום השלושים ואחד לנזירותו השניה.
